החיים שלהם בידיים שלנו

היי, אני ליטל , לוכדת חתולים כבר 3 שנים במרפאת רסקיו.

בעקבות העבודה עשיתי שינוי מגורים לאיזור הצפון ועברתי לגור בכפר הורדים.
באותה שניה שמשה כתב לי את ההודעה שמתי שעון ל - 6 בבוקר וכבר הכנתי לעצמי 25 כלובים ריקים.
יום ראשון 6:00 בבוקר, אני קמה הפוכה לחלוטין ולא יודעת מה מחכה לי, אני גם חדשה בצפון וגם שולחים אותי
(בחורה!!!) ללכוד בתרשיחא - ממועצת מעלות-תרשיחא.

החשש מלהיכנס למקום חדש כמו תרשיחא הוא מפחיד בערך כמו להיכנס למאה שערים.

אין לך מושג מה מצפה לך, כמה אנשים מסורתיים או שהם חצי חצי או שיש
כאלה שתומכים, יש מאכילים? אין מאכילים?
 

נזרקת לי למים באותו יום ראשון בבוקר ויוצאת לדרך.

5 דקות כבר הייתי בפח הראשון, פח המועצה - הידוע כהוט ספוט המרכזי של תרשיחא.

מגיעה ומתחילה לקסקס "פספספספספס" תוך פחות משניה התקהלו סביבי למעלה
מ - 5 חתולים, רזים וכחושים מסתכלים עליי במבט של "רק תביאי משהו לאכול",

בעוד שאני חיפשתי את קיטום האוזן.

ישר ניתקתי את עצמי רגשית מהסיטואציה והוצאתי את 3 המלכודות שלי. תוך פחות מרבע שעה
כולם היו בפנים. הצלחה מסחררת יחסית לנקודה ראשונה.
 

ממשיכה הלאה, השעה כבר 7 או יותר... מתחילה תנועה בכביש... עולה לכיוון רחוב מעלה המסגד. מנסה להיזכר
במשהו שאחת המקומיות אמרה לי "ליד תיבות הדואר". אכן ברגע שנכנסתי לרחוב ראיתי תיבות דואר.

עצרתי את הרכב יצאתי וכרגיל התחלתי "פספספספספס" ושוב, תוך פחות משניה הגיעו אליי בסביבות ה - 5 חתולים וישר
הלכתי להביא את המלכודות. כשאני רואה חתולים בשטח אני לא מחפשת להתעמק ישר.

המטרה היא להביא אותם אליי ולעניין אותם כמה שיותר מהר.

נכנסת לשוונג ופתאום עוצרת ומסתכלת, חתולה רזה בצורה מטורפת, נשימות כבדות, בליטה בצד הבטן, אבל - אוכלת!

נכנסת למלכודת כמו גדולה.

ממש לידה, חתול בלי זנב, מהצד השני של הכביש חתול ג'ינג'י פרוותי שנראה שכל הפרווה נשרה לו ולידו אח שלו עם עין שכנראה עבר גם עליה איזה משהו.
 

פתאום עצרתי הכל, נזכרתי בכל המקרים שהיו לי, מקומות כמו ראשון לציון, נתניה, חדרה ,אור עקיבא, בכל מקום
היו כאלה אבל לא ככה, לא בכמות הזאת, לא בבת אחת מול הפרצוף שלי.

נכנסתי לבלאק.

פתאום התחלתי לרחם עליהם ולא ידעתי מה לעשות, פחדתי מהנורא מכל, שהם לא יעמדו בניתוח,

שבדרך למרפאה הם פתאום יקרסו, מהר נתתי לעצמי כאפה וקלטתי שלחתולים האלה אין שום דבר,

אני כרגע המוקד היחידי שיכול לתת להם מענה לאיכות חיים ומעבר לזה,

יכולה להציל את חייהם באופן ודאי. באותה נקודה לכדתי 10 חתולים בתוך פחות משעה.

 

יצאתי קרועה מעייפות נפשית ופיזית מאותה לכידה, אבל המחשבה היחידה שרצה לי בראש היתה

"איזה מזל יש להם", וזה לא שאני עפה על עצמי, ממש לא ! לחתולי רחוב לא תמיד יש מענה.
הלכתי לישון תשושה ועם המון מחשבות, על עוד יום כזה בתרשיחא במשך כמה שבועות רצוף, מי יודע לאיזה
כמות אפשר להגיע? אם בנקודה אחת אני מוציאה 10 חתולים, זה קשה לחשוב על עוד כאלה בעיקר בפן
הרגשי, ששם זה נוגע הכי הרבה.

​

היום, חודשיים אחרי אני הולכת לאותה נקודה ורואה את כל אותם החתולים,
הצולעים ועם העין והרזון משמינים לאיטם ונראים ממש טוב, למה? כי הם קיבלו מפגש ספיישל אצל וטרינר פעם
ראשונה בחייהם, וזה לא מובן מאליו.
כשרואים את התוצאה בשטח זה מספק פי כמה מאשר כשמספרים לך או אומרים לך.